התאהבות

התאהבות
ברוכים השמיים, נפל עלי חסד מופלא-
להיות שוב מאוהבת, לחוות, להרגיש, להתבונן בזה, לכאוב את זה, לצחוק על זה, ואפילו לבקש שזה כבר יעבור...
ראשית לעניין ברוכים השמיים-
קיבלתי מסר מחבר קרוב שסידר לי את העניין שטורד פעמים את מנוחתי- איך להתייחס לכח המסתורי הגדול הזה שאנחנו קוראים לו אלוהים- בזכר או בנקבה?  ואם בוחרים בזכר אז לא בוחרים בנקבה, והפוך, ולהזכיר שניים זה נהיה מסורבל. בעברית שלנו כנראה יש כזאת חשיבות למין עד כי אין נטיית שם ופועל  שמכילים  את שני המינים. עניין לענות בו.
אז החבר שלי, ירח מחייך אקרא לו, כי הוא עכשיו בעניין של נון אטצ'מנט לשמות ותארים שהיו לו כל החיים, כותב שאלוהים הם רבים,והוא צודק גם ברמת העברית, ושטוב להתייחס אליהם כרבים. אז במקום "ברוך השם" אני אומרת מעתה "ברוכים השמיים", ונחמד לי גם עם משחק המילים .

אז, התאהבות, דיווח מתוך התרחשות.


אני באמת מרגישה מבורכת על הזכות הלא מובנת מאליה הזאת לחוות חוויית קיצון אנושית זאת, שכתרו לה כתרים, שהחריבה ערים,שערפה ראשים, שיצרה לבבות דאובים שהפיקו מרגליות שירה סיפור וציור  לאורך דורות רבים, שאין כדוגמתה טוטאלית ועוצמתית- וכל זה באופן לגמרי טבעי, ללא שום סם משנה תודעה, והתפוגגות ההשפעה לוטה בערפל. לעתים קוראים לזה "אי שפיות זמנית". יורם יובל בספר שלו "מה זאת אהבה" מנסה לשפוך אור ביוכימי על התופעה הנפשית המופלאה הזאת.
ולמרות שקוראים לה התאהבות , נוצרת במצב הזה כזאת תלות במושא האהבה עד כי זה  מרחיק את התופעה מהמונח "אהבה", ולכי תסבירי מה זאת אהבה...
ויחד עם כל הבעייתיות שבה, מהיותי חובבת תשוקות, זאת תופעה שאני שמחה לחקור ולהתנסות בה.
אז ישנה המתנה העצומה שזה בכלל קורה- שמישהו שהתאהבתי בו התאהב בי בחזרה באופן הדדי לגמרי. זה כל כך לא מובן מאליו. כל הסרטים שלי בנערות ואח"כ כאישה צעירה נסבו סביב אהבות נכזבות, היותי דחויה, היותי הדוחה, אוף, לא נעים. והנה כאן, זיקוקים ושפריצים, זה קרה, בלי בכלל להתאמץ. פשוט זיהינו אחד את השני. נשמות תאומות, מהדהדות כל כך עמוק וחזק אחת את השניה. נדמה, לי, אם כי אני לא משוכנעת, שיש כאן שני רבדים שונים. הרובד של ההתאהבות, והרובד של החיבור הנשמתי.
אז שבועיים התכתבנו מכתבים נוטפי ערגה וקסם, שופכים את ליבנו הפתוח, הרוטט , חושפים, מתענגים על ההתעוררות הזאת של הלב. עומר אהוב ליבי נוכח ותומך- מתבונן בתופעה הזאת וברור לו שזה יהיה עוול גדול לחסום את זה. זאת המתנה המופלאה של הזוגיות הפתוחה המחוייבת. מותר להתאהב במישהו אחר, מותר לחוות, מותר אפילו ללכת עם זה עד קצה החווייה(לפחות מבחינתי, וכמובן שיש פה גם צד שני, וכאן העניינים נהיים יותר מורכבים) - כי אנחנו בוטחים בבית שאנו אחד עבור השני, ושנחזור. וכשנחזור, נחזור נוצצים וזוהרים יותר בנגוהות אינסוף של אהבה רבה. ויחד עם זה, אין תעודת ביטוח.  זאת הדרך המופלאה שבחרנו לצעוד בה. היא לא מתאימה לכולם, אבל אולי הסיפור הזה מעורר השראה לאלה שתוהים לגבי דרכם בזוגיות.
אתמול סופסוף נפגשנו. קשה לתאר במילים. בעיקר חיבוק ארוך ארוך ארוך של הלבבות הפועמים האלה , שיוצרים ויברציה כל כך חזקה שלעתים משבשת את כושר הביטוי, לעיתים כמעט חזקה מכדי להכיל.
אני מביטה בכוכבים ושואלת- האם זה אמיתי? ועונה לעצמי, כן, זה אמיתי!
מאחר שבאמת לא ברור אם יש או אין מקום כאן למימוש הפיזי של התשוקה הזאת להתאחד, וזה דבר שנצטרך לברר אותו לאט ובזהירות, כי בצד השני יש משפחה ויחסים שאינם מוגדרים כפתוחים כרגע, נשארנו ברטט של הלב. נשארנו בחיבוק, בהתגפפות עדינה ורכה, בנשיקות מרפרפות. וואוו, כמה עוצמה יש בזה. דווקא מכיוון שנשארים עם התשוקה ורוכבים על הגל שלה, מבלי להתחבר ואז להתנפץ במעבר אל  המימוש המיני הפיזי.
אחר כך פרידה. כמה מתוק ומריר הכאב. בלילה הלב שלי נקרע. חשתי כאב חזק בחזה, בכיתי. כאב של היקרעות מעל הנשמה האהובה. עומר היה שם, הכין לי תה, ליטף את לחיי, היה עד לי. איזה עוצמות. אני לא פוחדת מזה, אבל לרגעים ביממה האחרונה אמרתי לעצמי- טוב די, כואב מדי, שזה יעבור כבר, ואוכל שוב להיות משוחררת להכבלים האלה של הלב. זה בלתי נתפס. ואז אני תופסת את עצמי ואומרת לי: נו בחייך, ככה? את מוותרת על החווייה המופלאה הזאת ורוצה שהיא כבר תחלוף? כי קצת קשה? לא קצת, הרבה! זה כמו להיות מכורה לסם, וההרגעה יכולה לבוא רק במנה נוספת- של מגע, של חיבוק, של אישור האהבה מהצד השני.הלזאת תיקרא אהבה? ומה זה בכלל? למה זה טוב? אלוהים, למה בראתם תופעה כזאת?
 כדי שיהיה יותר מעניין. לשם התשוקה.

כך החלה לה השנה החדשה

YYY,  קשה להאמין. אני חוזרת לכתוב כאן אחרי שנה וחצי בערך. הטור שנקרא "פרטים עלי" דורש עדכון עכשוי, ולא בא לי להקדיש לזה זמן ברגע זה. עדיין הנני, חוזרת בתשוקה. ביום כיפור ביער הפיות בבית אורן, עם חבורה מופלאה, הסתבר לי בדיעבד שפגשתי את האיש של מי שהייתה לה הצגה בשם זה, חוזרת בתשוקה. צירוף מקרים כזה משמח אותי.בזכותו לדעתי אני כאן שוב, כותבת.
עברה לי תחילת השנה גדושה אירועים מפעימים.
בקצה זנבה של השנה שחלפה חגגנו בר מצווה לשלו שלנו. לא תיארתי לעצמי עד כמה עוצמתי יהיה עבורי המעבר הזה. הרגשתי אותו בלבי, בגופי וברוחי. אפילו הייתה לי וסת קצרצרה שלא בעתה, והיו לי פרפורי חשש שאולי אני בהריון, ההורמונים האלה.
בערב שלפני העלייה לתורה והמסיבה ארגנתי לנו טקס שחרור מאמא. מפאת הרצון לשמור על פרטיותו של בני לא אפרט, רק אומר כי היה זה טקס עוצמתי מאוד, ומסורת שראוי לדעתי להתביעה.זמן ומקום להנכיח את השינוי במהות הקשר שבין אמא לבן שקורית בזמן הזה, והזדמנות לתת ברכות ותשורות לדרך הגבר. מרגש .
הטקס והמסיבה היו נפלאים. הרב יעקב דרורי מקהילת קרליבך בצפת הנחה את הטקס והיה שם עם כל הלב והנשמה, וגם אישתו וארבעה משבעת ילדיהם. שלו קרא כל כך יפה בתורה. קשה להבין את זה- את גודל המעמד- כולא נער קורא מתוך ספר תורה בטעמים. אבל לא, משהו מיוחד קורה שם. מעין חיבור קארמתי לדאטה בייס של העם היהודי.
והתבוננתי בכל הקהל הנפלא והקדוש שהיה שם, נפעמת ומלאת הודיה מכך שכל אלו הגיעו במיוחד כדי להיות איתנו במעמד הזה. לא מובן לי מאליו בכלל.
עדיין מבושמים מהמעמד המרגש הזה, עברנו לחגיגות הפסטיבל העברי ביער הפיות בבית אורן. ההופעה שהכניסה אותי לאווירה הייתה של יאיר דלאל המדהים, תגלגלתי בשירה ונענוע אל תוך הסצנה של הפסטיבל העברי.בבוקר הייתי איתו בכיתת אומן ולמדנו לשיר פיוט עירקי. איזו מתיקות . בסוף ניגשתי אליו ואמרתי לו: אני מביעה משאלה לשיר איתך. הוא ענה לי- טוב, משאלות בדרך כלל מתגשמות... יש למה לצפות.
בטקס של ראש השנה בהנחייתו ובבימויו של רבי היקר אוהד אזרחי  בנינו מרכבה אנושית והנענו אותה בתוך ארבעת הרוחות, בתוך ארבע פרצופי החיות, בתוך הכוונות לשנה החדשה. קיבלתי עוד שנה לחיות בתהליך עומק של "סדר בית הדין", דייקתי לעצמי את עבודתי הפנימית לשנה זו, וקיבלתי אישור של שלושה דיינים פה אחד- אז כך נקבע גם בבית הדין של מעלה. כך ידעתי ,עוד לפני יום כיפור, שנידונתי לכף זכות. שווה. התהליך הזה עוצמתי מאוד הן כנידונה והן כדיינית ואני ממליצה לכל אחד לחוות את זה.הסעיף שבזכותו  "עברתי" לשנה הבאה היה: להיות האמא הגדולה שאני, לעצמי, לילדיי ולעולם,ולהרבות אהבה . כמה נפלא.
היו שם עוד הופעות נפלאות, ושירת תפילות ומפגשים נהדרים עם אנשים מופלאים, וחוויית היער והיחד המשפחתי. תענוג. הפעם לא הכנתי את האוכל, אז היה לי פנאי להתענג על האוירה, על סדנאות, על הליצנות המשובחת של חברינו ירון סנצ'ו גושן ואדוה לוי גושן, על התפילות והשירה. השירה ,השירה.
ואז, ביער, קיבלתי הזמנה מרן רונן מבית אורן לעשות שם גם את יום כיפור. אמרתי לרן שאני רוצה להוביל איתו את השירה, והוא שמח, אז ידעתי שכדאי לי מאוד לבוא.
וכך היה. ויום כיפור היה נפלא גם הוא, מרגש ומשמח,מלא שירה כים, מלא רוחניות אותנטית. מפגשים מרגשים, וידויים, סליחות, התרת נדרים. טבילה באינסוף- כמו שהיטיבה לתאר זאת הנשמה התאומה שפתאום פגשתי שם, שבזכותה אני כאן,שוב כותבת...
מברכת אותנו כולנו כאחד באור פניה של השכינה, בשנה זו שהתחילה לה. שנינק מצוף פרחים ריחניים ונכין לנו ממנו דבש , שנתענג על כל הטוב והחסד שכבר קיים לנו בחיינו, שנדע לאהוב הרבה.


והנה שיר אסיף, בדיוק בדיוק לעכשיו.
 איכשהו תמיד נוגע ופורט ענוגות על נימי הנפש.
http://www.youtube.com/watch?v=0X_KP1o30m4

דריה,
ערב סוכות התשע"ג.

בדיקת חמץ מנטאלית בהרגלים ובהתמכרויות שלי

הנה חזרתי.
לקח לי המון זמן, והרבה מים זרמו, ברוכה הוויה, בירדן ותחת הגשרים באשר הם.
אבל הנני, כמעט 2 בלילה, מלאת תשוקה לחיים, סיר על האש -הכנות לאלטרנטיבה לליל הסדר שיתקיים ,אם תרצה השם ,ביער הפיות בעוד ימים ספורים, ואני המבשלת.
לפני כשלושה שבועות התגלגלתי , שוב באשמת זוהר חברתי היקרה מיבנאל, לתהליך מרתק של חקירה עצמית שבו אני רוצה לשתף.
אני מקווה שהוא יהווה השראה ברוכה.

רוחות הפסח מתחילות לנשב כבר לאחר פורים, וכך קרה גם אצלי.
זוהר בסך הכל סיפרה לי על שבוע ניקוי כבד שהיא הולכת לעשות עם בעלה, ואני הפלגתי עם הרעיון של שינוי דיאטה כמנוף להתחדשות וריענון המערכות הפיזיולוגיות.
עוד באותו ערב,בצעד נועז , בהיותי במטבח, מכינה את הסלט שלי לארוחת ערב, חשבתי- אולי אני אנסה למספר ימים לא להוסיף מלח לאוכל? לא יאומן, אבל המחשבה הזאת מילאה אותי חרדה! פשוטו כמשמעו. חשבתי שהאוכל יהיה טפל ולא מספק, כמו שאני רגילה להרגיש כשאין מלח בסביבה והאוכל טפל, ואז מסתיימת הארוחה ואני מרגישה החמצה. אבל דווקא החרדה הזאת דירבנה אותי לנסות ולבדוק, כי אם אני מגיבה רגשית כל כך לעניין לכאורה חסר משמעות רגשית, הרי יש כאן משהו.
אותה ארוחה ודאי תחרת בזכרוני לשנים ארוכות.
סלט בלי מלח, לחם מטוגן בלי מלח בביצה, אפשר בכלל להנות מזה?
נכונה לי הפתעה גמורה.
אולי משום שהייתי בתהליך של נסיון ובדיקה לא חשתי את אותה החמצה ידועה. תחת זאת התמסרתי לגילוי וחקירת טעמי האוכל שבא אל פי ולתגובותיי הפיזיות והמנטאליות, והיה מרתק.
זה היה הצעד הראשון בתהליך שנמשך עד היום.
כל זה התקשר לי לעבודה הפנימית הקשורה לחג החירות שלנו. לשחרור מעבדויות, מהתמכרויות, מהרגלים שנס ליחם. הרגלים יומיומיים, פיזיים, מנטאליים ורגשיים שאנחנו מקיימים אותם מכוח אינרטי מבלי לחשוב,מבלי לבדוק האם הם עדיין משרתים אותנו נכונה והאם הם בכלל רלוונטיים לנו, לחיינו, לגופנו.
החלטתי שמאותו יום ועד לפסח אני לוקחת עלל עצמי כל כמה ימים הרגל אחד ומוותרת עליו.בודקת איך אני בלעדיו, רואה מה קורה לי ואיך אני רוצה לפעול ביחס אליו בהמשך.
ערכתי רשימת הרגלים והתמכרויות שלי, רבים מהם בתחום התזונה אבל לא רק, ויצאתי לדרך. עומר השתתף בחלק מהתהליך והיה כיף לבדוק דברים יחד.
אז מימי החידלון ממלח גיליתי שאני יכולה בלי, וזה נפלא, וגם הפחתתי את כמויות המלח שאני מוסיפה למזון- וזה מבורך, כי המלח שדרוש לגופנו מצוי במילא במרכיבים של המזון שאנו אוכלים, ותוספת  ממנו בד"כ לא מוסיפה בריאות.
מימי החידלון מסוכר נזכרתי שאפשר לשתות תה צמחים בלי סוכר בכלל, וזה לפעמים ממש מנקה ומרענן. וגם שאפשר בלי עוגות ובלי מזונות ממותקים אחרים- וכיף לחגוג על פירות טריים ויבשים.
מימי החידלון מעישון , שהיו במיוחד קשים,למדתי שגם שלוש סיגריות ביום הם התמכרות לכל דבר, ואחרי שלושה ימים חזרתי כמו מכורה ברצון עז לעשן סיגריה. אבל-דיללתי בכמות, ושחררתי מעט מן ה"צורך", כך שעכשיו אני מרגישה יותר שליטה בהרגל, לפחות כך נדמה לי, אתם יודעים, עם מכורים קשה לדעת. אבל אני יכולה גם בלי- הצלחתי שלושה ימים, אם ארצה אוכל גם יותר, וזה מרגיש יופי. גם לעשן בינתיים מרגיש יופי. זה הרגל שאני אוהבת. עומר ממש לא. גם זאת מסקנה. אני לא מתיימרת להיות מוארת נטולת היצמדויות, אני מרגישה טוב שאני בודקת ומגלה מה נכון עבורי, ומה לא, והעישון עדיין נכון, אף על פי שאיננו בריא לגוף.
אבל הגליוי המפתיע והמשמעותי לי ביותר היה להוריד מרכיבי מזון מן החי. בשר גם ככה אנחנו ממעטים לאכול, ועכשיו החלטתי לבדוק איך זה גם בלי דגים, ביצים ומוצרי חלב.
זה שינוי דראסטי מאוד , כיוון שביצים וחלב היו עד היום מרכיב בסיסי מאוד בתזונה שלנו - במיוחד לאור ההימנעות מבשר.אין ביציות, אין פשטידות, אין חמאה על הלחם הטרי שרק יוצא מהתנור- אבוי! זה היה כרוך באומץ, בצעידה אל מחוזות בלתי נודעים, אבל כבר מזמן רציתי לבדוק את אופציית הטבעונות, והנה באה לי הזדמנות נאותה.
להפתעתי גיליתי שלא קשה לי, אלא להיפך-שאני נהנית מזה, וזה גורם לי להמציא מזונות חדשים וליצור תחליפים מעניינים למזונות המוכרים.
עוד יותר מעניין ומופלא- גיליתי שאני יותר ערנית ואנרגטית, ושהגוף שלי יותר גמיש ורך. חשתי קלילות בגוף ובראש- מעין הרגשה שמעמסה טורדנית הוסרה מעל גופי והוא יכול סוף סוף לתפקד כמו שהוא יודע- היטב ונכון.
זה היה מפתיע ומרגש, משמח ומרענן, והחלטתי לאור כל השינויים המבורכים שאני ממשיכה עם הטבעונות.
גילויים נוספים נכונו לי- אני שולטת יותר טוב בעייפות שלי,בנהיגה למשל, אני מצליחה לשמור על תודעה ערה במדיטציה- מה שכבר המון המון זמן לא הצלחתי, אני צורכת פחות קפה , העור שלי יותר רך וגמיש והשיער יותר מבריק.  אפילו העובדה שכבר אחרי 3 לפנות בוקר אני עדיין כאן, כותבת .
מה תגידו?
אולי אני מדמיינת חלק מהדברים, אולי זה לא סוף פסוק. הכל פתוח. אני בחקירה ובדיקה.
בינתיים זה מרגיש נכון ונפלא ואני ממשיכה.
רק בעניין אחד הדיאטה הזאת מאכזבת- הייתי מצפה שלאור פרץ הבריאות הזה גם התשוקה המינית שלי תתגבר, ולא כך הוא.
אני ממשיכה לחקור ולבדוק את העניין ,כי בנפשנו היא, ואם למישהו יש הצעות אני אשמח לשמוע.
ונחזור לעצם העניין.
אני גיליתי את הטבעונות- שככל הנראה יפה היא לבריאותי, וגם זה איננו סוף פסוק.
מה שחשוב כאן הוא עצם החקירה והבדיקה. היא מחדשת ומרעננת, שומרת על התודעה ערה ומתבוננת, ומאפשרת שינויים ובחירות מחודשות, מתוך מקום משוחרר מהיצמדות.
וכך אני צועדת לקראת הפסח הזה בתחושה של חופש פנימי גדול יותר, מכווננת יותר למה שנכון בשבילי, מאמינה יותר ביכולתי לשלוט בחיי ועם גוף ונפש יותר ערים ונעריים.
נקיונות לפסח בבית כנראה יחכו עוד קצת, וגם זה נושא חשוב לבדיקה, אבל הפסח הזה אני מבערת חמץ מסוג אחר.

המלצותותיי להפעם:

על ליל הסדר והסדנה שלאחריו שיתקיימו ביער הפיות בבית אורן ראו בלינק:
http://kabalove.org/events/seder-2011

 על ספר חדש ומרתק  בנושא תזונה אינטגרטיבית ראו בלינק:
http://www.focus.co.il/sg_product~239-556~15~0.htm

חג שמח וחירות בנשמה בגוף ובלב.


דריה.

ארבע לפנות בוקר , יצא לי מדרש על פרשת השבוע בלי כוונה

כיוונתי שעון ל3 וחצי.
רציתי לקום ולהספיק לאפות את הלחם עד שנצא עם הילדים לראש פינה ב 7
רעיון מטורף מלכתחילה, אבל אני חייבת לנסות איך זה לאחוז את הלחם (החבל) משני קצותיו.
גם להיות אופה, גם אמא, גם נהגת מונית ועוד היד נטויה.
בכל מקרה , טפחה המציאות על פני,הבצק לעומת זה לא תפח ולא החמיץ.
אין מה לעשות. בצק שאור צריך לפחות שמונה שעות לתפוח ולקבל את הריח החמצמץ האופייני, וברוב המקרים אף יותר, והמסכן עמד בקושי חמש.
זה מזכיר לי שהשבוע פרשת בוא, ובני ישראל ממש ממש יוצאים ממצרים, והבצק לא מספיק להחמיץ, וכמו שכולנו יודעות מאז אנחנו אוכלים מצות שבוע בשנה. "וישא העם את בצקו טרם יחמץ"(שמות י"ב ל"ד)
אז אולי הייתי צריכה ללכת על זה ולהכין עוגות מצות, להזדהות עד הסוף עם הסיפור, לזרום עם התוכן של הפרשה, כי זה יפה, זה מחבר אותי לסיפור המיתולוגי של העם שלי ויש בזה עוצמה. אבל, גם המחשבה על זה מעצימה. החוקרים טוענים שבמוח זה אותו הדבר אם עושים משהו בפועל או שרק מדמיינים אותו.
אני חושבת על ההיצמדות לתפיחה, על הרצון להיות עם המוכר, עם הניחוח הנעים של לחם חמצמץ, וכמה זה קשה לוותר על מנעמים שהורגלנו בהם, אפילו למען מטרות חשובות וראוית.
כמה היה קשה להם לאבותינו לוותר על הרגלים נעימים.היו מוכנים בכל רגע במסע לחזור לסיר הבשר במצרים, גם במחיר עבדות. וכמה שזה אנושי, וכמה שזה מה שלרוב אנחנו עושים, אלא אם יש לנו תודעה ערה ואמונה חזקה בצדקת הדרך.או הבזק רגעי של אנרגיה ממקור לא ידוע, כמו זה שמשך אותי להישאר ערה הבוקר, למרות החושך והקור, להרוויח שעתיים של שקט והזדמנות לשבת ולכתוב את המילים האלה, לחשוב את המחשבות האלה ולהיות לזמן מה בתודעה שהיא מעבר ליומיום, כדי להרגיש שכל המרוץ שאחרי כן איננו סתמי.
בכל פעם שאני מכינה לחם אני מברכת פעמיים. פעם אחת רגע שלפני שאני שופכת את המים הפושרים על הקמח ומתחילה ללוש- זאת ברכת הרגע הזה  והזמנת השפע, הריפוי והאהבה שאני מבקשת להכניס לתוך הלחם ולכל מי שיטעם ממנו. הפעם השניה היא בזמן שאני יוצרת את הכיכרות או החלות, מה שקוראין "הפרשת חלה". במקור זוהי תרומה לכוהנים. אני מברכת באמצעות החתיכה הקטנה שאני מפרישה שלעולם נדע כי יש לנו יותר ממה שנדמה לנו, ושתמיד נדע להקדיש- מזמננו, מממוננו וממרצנו למען החיבור לנשגב, למען הנכחת הקדושה בחיינו.
את הפרשות החלה אני מניחה על אדן החלון במטבח, ומבט קצר לשם מראה לי את כל הסטוריית האפיה שלי מאז פסח שעבר. בביעור החמץ של הפסח הבא אני אשלים את המצווה ואשרוף אותן, את החלות הקטנות, שכל אחת מהן שונה ומיחדת, תזכורת לכל מעשי כל השנה, כל שבוע. זה מנהג שאימצתי ממרק רובין, רעי היקר האופה והגבן מראש פינה.
הבוקר עולה, זמן להעיר את הילדים ולמהר לצאת לבתי הספר, למסע לראש פינה.כבר יש לי תינוק על הציצי וכמו שזה נראה אצטרך גם אני לשאת את הבצק בטרם יחמץ, ולאפות אותו שם.
מלא הרפתקאות, מלא תשוקה,
יום נפלא.

נבטי גדילן לארוחת הערב

נבטי גדילן לארוחת הערב.

ביום שישי פגשתי את אברהם השכן על הטרקטור.
הוא איש נחמד ומנומס, ותמיד כשניגשים אליו כשהוא על הטרקטור, אפילו רק לומר שלום,
הוא מיד מכבה את המנוע. מה נשמע? מה שלומך? איך עומר עם העבודה החדשה?
אנחנו על הדרך ליד השדה של רפי הכוורן, שעכשיו כבר קוראים לזה "דבוראי" אם לא ידעתם, ולמה לא "דבשן" למשל?
רפי בא לבדוק את השדה שלו, שכל שנה בינואר הוא זורע בו תלתן ואח"כ מוכר אותו לאברהם בשביל הכבשים. השדה הזה נושק ממש לחלקה שלנו."שלנו", ניחא, של דפנה בעלת הבית, של מנהל מקרקעי ישראל, של אלוהים.
טוב, הפסקת סופי.
אשלח לכם בהמשכים,
ואחזור בתשוקה.

יקרים חזרתי בתשוקה להמשיך לכתוב.
בינתיים בהפסקת הסוף הספקנו לאכול(את הנבטים מהכותרת), לעשות אמבטיה ולרקוד ולשיר בקולי קולות ביחד עם אריאל זילבר ביוטיוב את "הנה אנו המיואשים".
סתם במקרה נזכרתי בו, וגיליתי שיש בו איזכורים תנכיים מדליקים כמו:
"איך כל הנביאים רדפו צדקה וחסד
ומה אני עם הרדיפות שלי אחר הכסף"
לה, לה, לה...

"אולי אני אצא לי מחר לטיול באופנים
ואעלה כמו אליהו בסערה לשמים"
 לה לה לה לה.....
הנה הלינק למי שממש בא לו. אחלה קצב.
http://www.youtube.com/watch?v=JdnKWkaht38

וגם גיליתי שהנבטים מהכותרת הם נבטי חוח עקוד ולא גדילן. ואיך גיליתי?
כי התקשרתי לאברהם ושאלתי אותו איך רפי קרא לצמח הזה . זכרתי איזה שם עממי , ויש לי אהבה לשמות עממיים.
אז אברם, כן ,בלי ה', במילא לא מבטאים אותה, (אולי פעם היא תחזור) הזכיר לי שרפי אמר "סינריה", שזה שם שבחיים עוד לא שמעתי.
אז שאלתי עכשיו באמצעות האוראקל האלקטרוני שלי את אלוהי האינטרנט מהי סינריה, וגיליתי שזהו קוץ שקוראים לו חוח עקוד, ושגבעוליו הצעירים לאחר קילוף טובים מאוד למאכל.

אז עכשיו נחזור לטרקטור ולפגישה שלנו (שלי ושל סופי כמובן)עם אברם ורפי הדבשן.
אז כשהחקלאים נפגשים על הדרך הם מדברים על בעיות של חקלאים ואחת הבעיות הגדולות שלהם הם עשבים שוטים והדברתם.
ואז הבטתי אל האדמה והצבעתי על נבטים רחבי עלים שסיקרנו אותי ושאלתי אותם: מה זה?
זה סינריה, אמר רפי, הקוצים הענקיים האלה,תרססי אותם מהר לפני שהם יגדלו לך כמו ג'ונגל ולא תדעי מה לעשות איתם.
אתה תרסס אותם אצלך, אמרתי לו, אני לא מרססת. ניסיתי להסביר לו שזה מסרטן ושזה לא בריא לאדמה, אבל לא היה עם מי לדבר. חבל, הוא דוקא איש נחמד, וקשה לי לגלות שגם אנשים נחמדים יכולים להיות אטומים בכל הנוגע לריסוסים כאן במושבה.

עברה לה שבת קסומה ,מלאה בניחוחות אהבה, והנבטים הקטנים שפזורים כאן בכל מקום, שסוף סוף יצאו אחרי הגשם הגדול, אחרי שחיכו בסבלנות אין קץ, מעטרים את האדמה החומה במעטה ירוק ורענן.
התפנקנו לנו במרחבי החצר, סופגים אהבה.
הוא צודק, רפי,
הסינריות האלה גדלות להן והופכות ליער של נפילים.
אם תבואו לכאן באביב תוכלו לראות יער עבות של קוצים, וכשמנקשים אותם זה כמו להסתובב ביער גשם עם מצ'טה ולהילחם . ואני בכל זאת לא ארסס.
והנה היום נפגשתי עם חברתי זוהר, ואנחנו מדברות הרבה על אוכל שאפשר לאסוף וללקט.
תמיד יש לה איזה שדה שגמרו לקטוף שאפשר ללכת ולאסוף-קישואים, תרד, שקדים,
ותמיד יש גם כדי לחלוק עם חברים.
ואז היא מספרת לי שעכשיו כל הנבטים הקטנים שגדלים הם רובם ככולם ראויים למאכל, ופשוט צריך ללכת ולקטוף ולאכול מלוא הפה, עם או בלי לימון , ובמיוחד היא הזכירה את נבטי הגדילן, וגם היא התכוונה בעצם לחוח עקוד, אבל היא עדיין לא יודעת.
רגע לפני שירד הערב לקחתי את סופי לאותו מקום ליד הגדר, טעמתי את הנבטים, וטעמם מתקתק ורענן,דומה לנבטי חמניות, ואספנו מלוא הקערה.
וככה, בארוחת הערב, היה לנו סלט עם נבטים שאלוהים גידל, ככה אומרת האמא הזקנה של אברם.
אולי אני צריכה לבוא אל רפי עם סלט מנבטי חוח , יכול להיות שאקבל בתמורה צנצנת דבש.

אז נשנה את הכותרת:
נבטי חוח עקוד לארוחת הערב.

ערב נפלא,
דריה

משהו נוסף על נבטים וחכמת האגוזים .

יש לי טעויות של כותבת חדשה.
אחד הדברים שאני למדה על כתיבה שכזאת הגלויה לעיני רבים, הוא שכדאי לבדוק יותר ממקור אחד לפני שמעבירים מידע לציבור, בפרט כשמדובר באלוהי האינטרנט.
לא הייתי שקטה בעניין החוח העקוד .
בבדיקה נוספת הבנתי שמדובר בכל זאת בגדילן  מצוי.מקור הטעות הוא בעובדה שבשמות עממיים לצמחים משתמשים לעיתים באותו שם לצמחים שונים. אכן גם החוח העקוד נקרא סינריה בפי העם, אלא שנבטיו מבקיעים יותר מאוחר.
כנראה לכן לא שיניתי בסופו של דבר את הכותרת...
 מאז שכתבתי אני מלקטת נבטים בכל הזדמנות, ובין נבטי הגדילן מצאתי גם את נבטי החרדל החריפים ואת נבטי סלק הבר ששמו העממי בק'ילה.כולם אצלי בצלחת בהנאה רבה ועוד היד נטויה. בקרוב אהיה אמונה יותר על הכלים במדיה הזאת אז אעלה גם תמונות. הם כל כך יפים הנבטים האלה.
שני העלים הראשונים הם תמימים, חלקים, דומים בהרבה מינים שונים,כמו תינוקות שדומים זה לזה-כך אומר עומר.ומיד אחריהם מופיעים העלים האופיניים לכל צמח.
בכל הזדמנות מלבד בשבת.
איכשהו העניין הזה שלא לקטוף ולא לעקור בשבת מרגיש לי נכון.
אני לא חכמה גדולה בתורה, אבל המילה "חילול " כשהיא בהוראת חילול שבת מתקשרת למשמעות של לחולל,
לייצר משהו חדש. לנתק את הפרי מהעץ, לעקור צמח מהשורש זה לשנות משהו דרמאטי.
בשבת אני שואפת לקבל את מה שיש ולהנות. להניח לדברים במקומם.

החזרה בתשוקה , כלומר בעצם זה שיצרתי  את הקונספט הזה ,קיבלתי אותו על עצמי ועכשיו אני מחפשת אותו בכל דבר.זה משהו גדול להודות עליו, כי לשמור בראש כל הזמן איך להיות בתשוקה זאת עבודה רוחנית אמיתית. ואיך שהגיע לי השם הזה בהבזק של רגע, לא יאומן.
אבא שלי, שהוא איש זן, כתב ספר על ,נו טוב, הארה*, ואומר שם שהיא מגיעה ברגע, ללא הכנות מוקדמות, ויכולה להיות של כל אחד. אני מזדהה, אף על פי שזאת עדיין לא הארה.
ישבתי בלילה של יום חמישי, בנחת של סוף סוף היום, עם הספר שאני קוראת ועם קערת פקאנים שאספתי מתחת לעץ בגינה. חשבתי לקרואולפצחבוזמניתכדילאלהפסידזמניקר.
התחלתי לפצח וראיתי שזה לא לעניין, ושאני צריכה למצוא שיטה יעילה ואז אוכל להוסיף תוך כדי את הקריאה.
למרות שכבר הצלחתי יומים קודם לעשות זאת, אלוהים יודעת איך.
תוך כדי נסיונות שונים בפיצוח נגלה לי עולם מלא. זה קרה לאט לאט, וזה הצריך את מירב תשומת הלב שלי. נכנסתי למדיטציה, העולם מסביב נעלם. הנחתי לתשוקת הקריאה והתמקדתי באגוזים, שמלכתחילה היו רק עוד משהו לעשות כדי לא להשחית את זמני היקר בקריאה בטלה.
גיליתי למרבה הפתעתי שכשבוחנים את האגוז בתשומת לב אפשר לגלות את המבנה הפנימי שלו, ושאם מוחצים אותו במפצח  פשוט כזה שדומה בצורתו לפלאייר בדיוק בקו ההפרדה בין שני החצאים הוא גם נשבר בקלות, גם נקלף בקלות יחסית, וגם החצאים נשארים לרוב שלמים.
נמלאתי אושר והתפעמות.למדתי משהו חדש במקום שלא ציפיתי .
חזרה בתשוקה או לא חזרה בתשוקה?
בעצם זה כך בכל דבר ודבר, ותמיד העמקה בפרטים מגלה עולמות חדשים.
בחשיבה הרגילה שלי ישר חשבתי איך אני מאתגרת את הילדים שלי בפיצוח יעיל של פקאנים.
אחר כך עזבתי את זה ואמרתי לעצמי- כל אחד והעניין שלו, כל אחד מוצא את אלוהים במקום שונה. ועכשיו אני חושבת שפשוט אתן להם לקרוא ושיקבלו השראה אם הם רוצים.

חשבתי גם לספר על מעמד מיוחד שהיינו בו היום , ליד עץ מיוחד שחיינו כרוכים בחייו.
אולי בפעם הבאה או בפעם אחרת, כי עייפתי, ומחר יום חדש, שבוע חדש, שנה חדשה, עשור חדש.

שנה אזרחית ברוכה ופוריה,
מלאת תשוקה
אמן
תודה לך אמא אדמה, על הפקאנים ועל הנבטים ועל הזית והאלה על המצוק הצופה לכנרת.

דריה.

הפתיחה שלאחר אקורד הפתיחה.

אז הנה פתחתי בלוג.
בשעה טובה!
השם חוזרת בתשוקה הגיע בהבזק רגעי כשהתחלתי לשפוך אל המקלדת את הרשומה שלמטה, והוא הצית את דמיוני ושימח אותי בריבוי המשמעויות וריבוי האפשרויות הגלומות בו.
איכשהו יש לי צורך להביא את הדברים על פי סדרם,
לכן  קודם הנבטים,
שהם אקורד הפתיחה,
ועכשיו אני קופצת לסוף הרשומה
לכתוב את מה שיש לי עכשיו


נבטי גדילן לארוחת הערב.

ביום שישי פגשתי את אברהם השכן על הטרקטור.
הוא איש נחמד ומנומס, ותמיד כשניגשים אליו כשהוא על הטרקטור, אפילו רק לומר שלום,
הוא מיד מכבה את המנוע. מה נשמע? מה שלומך? איך עומר עם העבודה החדשה?
אנחנו על הדרך ליד השדה של רפי הכוורן, שעכשיו כבר קוראים לזה "דבוראי" אם לא ידעתם, ולמה לא "דבשן" למשל?
רפי בא לבדוק את השדה שלו, שכל שנה בינואר הוא זורע בו תלתן ואח"כ מוכר אותו לאברהם בשביל הכבשים. השדה הזה נושק ממש לחלקה שלנו."שלנו", ניחא, של דפנה בעלת הבית, של מנהל מקרקעי ישראל, של אלוהים.
טוב, הפסקת סופי.
אשלח לכם בהמשכים,
ואחזור בתשוקה.

יקרים חזרתי בתשוקה להמשיך לכתוב.
בינתיים בהפסקת הסוף הספקנו לאכול(את הנבטים מהכותרת), לעשות אמבטיה ולרקוד ולשיר בקולי קולות ביחד עם אריאל זילבר ביוטיוב את "הנה אנו המיואשים".
סתם במקרה נזכרתי בו, וגיליתי שיש בו איזכורים תנכיים מדליקים כמו:
"איך כל הנביאים רדפו צדקה וחסד
ומה אני עם הרדיפות שלי אחר הכסף"
לה, לה, לה...

"אולי אני אצא לי מחר לטיול באופנים
ואעלה כמו אליהו בסערה לשמים"
 לה לה לה לה.....
הנה הלינק למי שממש בא לו. אחלה קצב.
http://www.youtube.com/watch?v=JdnKWkaht38

וגם גיליתי שהנבטים מהכותרת הם נבטי חוח עקוד ולא גדילן. ואיך גיליתי?
כי התקשרתי לאברהם ושאלתי אותו איך רפי קרא לצמח הזה . זכרתי איזה שם עממי , ויש לי אהבה לשמות עממיים.
אז אברם, כן ,בלי ה', במילא לא מבטאים אותה, (אולי פעם היא תחזור) הזכיר לי שרפי אמר "סינריה", שזה שם שבחיים עוד לא שמעתי.
אז שאלתי עכשיו באמצעות האוראקל האלקטרוני שלי את אלוהי האינטרנט מהי סינריה, וגיליתי שזהו קוץ שקוראים לו חוח עקוד, ושגבעוליו הצעירים לאחר קילוף טובים מאוד למאכל.

אז עכשיו נחזור לטרקטור ולפגישה שלנו (שלי ושל סופי כמובן)עם אברם ורפי הדבשן.
אז כשהחקלאים נפגשים על הדרך הם מדברים על בעיות של חקלאים ואחת הבעיות הגדולות שלהם הם עשבים שוטים והדברתם.
ואז הבטתי אל האדמה והצבעתי על נבטים רחבי עלים שסיקרנו אותי ושאלתי אותם: מה זה?
זה סינריה, אמר רפי, הקוצים הענקיים האלה,תרססי אותם מהר לפני שהם יגדלו לך כמו ג'ונגל ולא תדעי מה לעשות איתם.
אתה תרסס אותם אצלך, אמרתי לו, אני לא מרססת. ניסיתי להסביר לו שזה מסרטן ושזה לא בריא לאדמה, אבל לא היה עם מי לדבר. חבל, הוא דוקא איש נחמד, וקשה לי לגלות שגם אנשים נחמדים יכולים להיות אטומים בכל הנוגע לריסוסים כאן במושבה, ולעוד כמה דברים, אבל לא חשוב עכשיו.

עברה לה שבת קסומה ,מלאה בניחוחות אהבה, והנבטים הקטנים שפזורים כאן בכל מקום, שסוף סוף יצאו אחרי הגשם הגדול, אחרי שחיכו בסבלנות אין קץ, מעטרים את האדמה החומה במעטה ירוק ורענן.
התפנקנו לנו במרחבי החצר, סופגים אהבה.
הוא צודק, רפי,
הסינריות האלה גדלות להן והופכות ליער של נפילים.
אם תבואו לכאן באביב תוכלו לראות יער עבות של קוצים, וכשמנקשים אותם זה כמו להסתובב ביער גשם עם מצ'טה ולהילחם . ואני בכל זאת לא ארסס.
והנה היום נפגשתי עם חברתי זוהר, ואנחנו מדברות הרבה על אוכל שאפשר לאסוף וללקט.
תמיד יש לה איזה שדה שגמרו לקטוף שאפשר ללכת ולאסוף-קישואים, תרד, שקדים,
ותמיד יש גם כדי לחלוק עם חברים.
ואז היא מספרת לי שעכשיו כל הנבטים הקטנים שגדלים הם רובם ככולם ראויים למאכל, ופשוט צריך ללכת ולקטוף ולאכול מלוא הפה, עם או בלי לימון , ובמיוחד היא הזכירה את נבטי הגדילן, וגם היא התכוונה בעצם לחוח עקוד, אבל היא עדיין לא יודעת.
רגע לפני שירד הערב לקחתי את סופי לאותו מקום ליד הגדר, טעמתי את הנבטים, וטעמם מתקתק ורענן,דומה לנבטי חמניות, ואספנו מלוא הקערה.
וככה, בארוחת הערב, היה לנו סלט עם נבטים שאלוהים גידל, ככה אומרת האמא הזקנה של אברם.
אולי אני צריכה לבוא אל רפי עם סלט מנבטי חוח , יכול להיות שאקבל בתמורה צנצנת דבש.

אז נשנה את הכותרת:
נבטי חוח עקוד לארוחת הערב.

ערב נפלא,
דריה

הנה חזרתי,



29ֿ/12/2010
אלוהי הכלים

אלוהי הדברים הקטנים, התפללתי הערב בזמן שרחצתי את ערימת הכלים שחיכתה לי בכיור,
וליד הכיור, ועל הכיריים, 
עזור לי למצוא תשוקה במלאכה המאוסה הזאת שהיא לחם חוקי.

זה עזר, כי התחלתי לחשוב על דברים שיכולים להמתיק את הגלולה.
איך לארגן את הכיור והשיש כך שיהיה הכי נעים שאפשר .
למשל ברז שיש בו מיקסר, והמים יוצאים מיד בחום הרצוי, או שני כיורים,
וגם חלון עם נוף מרהיב בדיוק כשמרימים את העיניים.
ואז נזכרתי בסבתא של חבר ירושלמי יקר שקנתה לו לחתונה מדיח, כדי שלא יעבדו קשה כל כך,
אם יש מכונות שיכולות לעשות במקומם. שיהנו מהחיים כמו שהיא לא יכלה בזמנה.
חבל שאין לי סבתא כזאת.
ואז פתאום עלה בי : בטח שאלוהים לא עונה לי, כי זה לא האלוהים הזכרי שנמצא במטבח,
זאת השכינה!
אז דיגדגו בי כל מני תחושות לא מוכרות ורעיונות מעורפלים על מהותי הנקבית,
ואיך להיות כאן ליד הכיור כמהות נקבית.
אני חייבת לציין שעוד לא עליתי על העניין, אבל אני חשה שיש כאן משהו לחקור,
ויודעות מה,
ממש עכשיו זה אפילו מעורר בי תשוקה לחזור אל הכיור בפעם הבאה להמשך החקירה.
יש!
לילה טוב,
בחדר השינה מחכים לי שניים משלושת הזכרים שאני הכי אוהבת בעולם.
השלישי על משמרת הפרנסה ישן בעיר הגדולה.