כיוונתי שעון ל3 וחצי.
רציתי לקום ולהספיק לאפות את הלחם עד שנצא עם הילדים לראש פינה ב 7
רעיון מטורף מלכתחילה, אבל אני חייבת לנסות איך זה לאחוז את הלחם (החבל) משני קצותיו.
גם להיות אופה, גם אמא, גם נהגת מונית ועוד היד נטויה.
בכל מקרה , טפחה המציאות על פני,הבצק לעומת זה לא תפח ולא החמיץ.
אין מה לעשות. בצק שאור צריך לפחות שמונה שעות לתפוח ולקבל את הריח החמצמץ האופייני, וברוב המקרים אף יותר, והמסכן עמד בקושי חמש.
זה מזכיר לי שהשבוע פרשת בוא, ובני ישראל ממש ממש יוצאים ממצרים, והבצק לא מספיק להחמיץ, וכמו שכולנו יודעות מאז אנחנו אוכלים מצות שבוע בשנה. "וישא העם את בצקו טרם יחמץ"(שמות י"ב ל"ד)
אז אולי הייתי צריכה ללכת על זה ולהכין עוגות מצות, להזדהות עד הסוף עם הסיפור, לזרום עם התוכן של הפרשה, כי זה יפה, זה מחבר אותי לסיפור המיתולוגי של העם שלי ויש בזה עוצמה. אבל, גם המחשבה על זה מעצימה. החוקרים טוענים שבמוח זה אותו הדבר אם עושים משהו בפועל או שרק מדמיינים אותו.
אני חושבת על ההיצמדות לתפיחה, על הרצון להיות עם המוכר, עם הניחוח הנעים של לחם חמצמץ, וכמה זה קשה לוותר על מנעמים שהורגלנו בהם, אפילו למען מטרות חשובות וראוית.
כמה היה קשה להם לאבותינו לוותר על הרגלים נעימים.היו מוכנים בכל רגע במסע לחזור לסיר הבשר במצרים, גם במחיר עבדות. וכמה שזה אנושי, וכמה שזה מה שלרוב אנחנו עושים, אלא אם יש לנו תודעה ערה ואמונה חזקה בצדקת הדרך.או הבזק רגעי של אנרגיה ממקור לא ידוע, כמו זה שמשך אותי להישאר ערה הבוקר, למרות החושך והקור, להרוויח שעתיים של שקט והזדמנות לשבת ולכתוב את המילים האלה, לחשוב את המחשבות האלה ולהיות לזמן מה בתודעה שהיא מעבר ליומיום, כדי להרגיש שכל המרוץ שאחרי כן איננו סתמי.
בכל פעם שאני מכינה לחם אני מברכת פעמיים. פעם אחת רגע שלפני שאני שופכת את המים הפושרים על הקמח ומתחילה ללוש- זאת ברכת הרגע הזה והזמנת השפע, הריפוי והאהבה שאני מבקשת להכניס לתוך הלחם ולכל מי שיטעם ממנו. הפעם השניה היא בזמן שאני יוצרת את הכיכרות או החלות, מה שקוראין "הפרשת חלה". במקור זוהי תרומה לכוהנים. אני מברכת באמצעות החתיכה הקטנה שאני מפרישה שלעולם נדע כי יש לנו יותר ממה שנדמה לנו, ושתמיד נדע להקדיש- מזמננו, מממוננו וממרצנו למען החיבור לנשגב, למען הנכחת הקדושה בחיינו.
את הפרשות החלה אני מניחה על אדן החלון במטבח, ומבט קצר לשם מראה לי את כל הסטוריית האפיה שלי מאז פסח שעבר. בביעור החמץ של הפסח הבא אני אשלים את המצווה ואשרוף אותן, את החלות הקטנות, שכל אחת מהן שונה ומיחדת, תזכורת לכל מעשי כל השנה, כל שבוע. זה מנהג שאימצתי ממרק רובין, רעי היקר האופה והגבן מראש פינה.
הבוקר עולה, זמן להעיר את הילדים ולמהר לצאת לבתי הספר, למסע לראש פינה.כבר יש לי תינוק על הציצי וכמו שזה נראה אצטרך גם אני לשאת את הבצק בטרם יחמץ, ולאפות אותו שם.
מלא הרפתקאות, מלא תשוקה,
יום נפלא.
רציתי לקום ולהספיק לאפות את הלחם עד שנצא עם הילדים לראש פינה ב 7
רעיון מטורף מלכתחילה, אבל אני חייבת לנסות איך זה לאחוז את הלחם (החבל) משני קצותיו.
גם להיות אופה, גם אמא, גם נהגת מונית ועוד היד נטויה.
בכל מקרה , טפחה המציאות על פני,הבצק לעומת זה לא תפח ולא החמיץ.
אין מה לעשות. בצק שאור צריך לפחות שמונה שעות לתפוח ולקבל את הריח החמצמץ האופייני, וברוב המקרים אף יותר, והמסכן עמד בקושי חמש.
זה מזכיר לי שהשבוע פרשת בוא, ובני ישראל ממש ממש יוצאים ממצרים, והבצק לא מספיק להחמיץ, וכמו שכולנו יודעות מאז אנחנו אוכלים מצות שבוע בשנה. "וישא העם את בצקו טרם יחמץ"(שמות י"ב ל"ד)
אז אולי הייתי צריכה ללכת על זה ולהכין עוגות מצות, להזדהות עד הסוף עם הסיפור, לזרום עם התוכן של הפרשה, כי זה יפה, זה מחבר אותי לסיפור המיתולוגי של העם שלי ויש בזה עוצמה. אבל, גם המחשבה על זה מעצימה. החוקרים טוענים שבמוח זה אותו הדבר אם עושים משהו בפועל או שרק מדמיינים אותו.
אני חושבת על ההיצמדות לתפיחה, על הרצון להיות עם המוכר, עם הניחוח הנעים של לחם חמצמץ, וכמה זה קשה לוותר על מנעמים שהורגלנו בהם, אפילו למען מטרות חשובות וראוית.
כמה היה קשה להם לאבותינו לוותר על הרגלים נעימים.היו מוכנים בכל רגע במסע לחזור לסיר הבשר במצרים, גם במחיר עבדות. וכמה שזה אנושי, וכמה שזה מה שלרוב אנחנו עושים, אלא אם יש לנו תודעה ערה ואמונה חזקה בצדקת הדרך.או הבזק רגעי של אנרגיה ממקור לא ידוע, כמו זה שמשך אותי להישאר ערה הבוקר, למרות החושך והקור, להרוויח שעתיים של שקט והזדמנות לשבת ולכתוב את המילים האלה, לחשוב את המחשבות האלה ולהיות לזמן מה בתודעה שהיא מעבר ליומיום, כדי להרגיש שכל המרוץ שאחרי כן איננו סתמי.
בכל פעם שאני מכינה לחם אני מברכת פעמיים. פעם אחת רגע שלפני שאני שופכת את המים הפושרים על הקמח ומתחילה ללוש- זאת ברכת הרגע הזה והזמנת השפע, הריפוי והאהבה שאני מבקשת להכניס לתוך הלחם ולכל מי שיטעם ממנו. הפעם השניה היא בזמן שאני יוצרת את הכיכרות או החלות, מה שקוראין "הפרשת חלה". במקור זוהי תרומה לכוהנים. אני מברכת באמצעות החתיכה הקטנה שאני מפרישה שלעולם נדע כי יש לנו יותר ממה שנדמה לנו, ושתמיד נדע להקדיש- מזמננו, מממוננו וממרצנו למען החיבור לנשגב, למען הנכחת הקדושה בחיינו.
את הפרשות החלה אני מניחה על אדן החלון במטבח, ומבט קצר לשם מראה לי את כל הסטוריית האפיה שלי מאז פסח שעבר. בביעור החמץ של הפסח הבא אני אשלים את המצווה ואשרוף אותן, את החלות הקטנות, שכל אחת מהן שונה ומיחדת, תזכורת לכל מעשי כל השנה, כל שבוע. זה מנהג שאימצתי ממרק רובין, רעי היקר האופה והגבן מראש פינה.
הבוקר עולה, זמן להעיר את הילדים ולמהר לצאת לבתי הספר, למסע לראש פינה.כבר יש לי תינוק על הציצי וכמו שזה נראה אצטרך גם אני לשאת את הבצק בטרם יחמץ, ולאפות אותו שם.
מלא הרפתקאות, מלא תשוקה,
יום נפלא.
