יום שלישי, 4 בינואר 2011

ארבע לפנות בוקר , יצא לי מדרש על פרשת השבוע בלי כוונה

כיוונתי שעון ל3 וחצי.
רציתי לקום ולהספיק לאפות את הלחם עד שנצא עם הילדים לראש פינה ב 7
רעיון מטורף מלכתחילה, אבל אני חייבת לנסות איך זה לאחוז את הלחם (החבל) משני קצותיו.
גם להיות אופה, גם אמא, גם נהגת מונית ועוד היד נטויה.
בכל מקרה , טפחה המציאות על פני,הבצק לעומת זה לא תפח ולא החמיץ.
אין מה לעשות. בצק שאור צריך לפחות שמונה שעות לתפוח ולקבל את הריח החמצמץ האופייני, וברוב המקרים אף יותר, והמסכן עמד בקושי חמש.
זה מזכיר לי שהשבוע פרשת בוא, ובני ישראל ממש ממש יוצאים ממצרים, והבצק לא מספיק להחמיץ, וכמו שכולנו יודעות מאז אנחנו אוכלים מצות שבוע בשנה. "וישא העם את בצקו טרם יחמץ"(שמות י"ב ל"ד)
אז אולי הייתי צריכה ללכת על זה ולהכין עוגות מצות, להזדהות עד הסוף עם הסיפור, לזרום עם התוכן של הפרשה, כי זה יפה, זה מחבר אותי לסיפור המיתולוגי של העם שלי ויש בזה עוצמה. אבל, גם המחשבה על זה מעצימה. החוקרים טוענים שבמוח זה אותו הדבר אם עושים משהו בפועל או שרק מדמיינים אותו.
אני חושבת על ההיצמדות לתפיחה, על הרצון להיות עם המוכר, עם הניחוח הנעים של לחם חמצמץ, וכמה זה קשה לוותר על מנעמים שהורגלנו בהם, אפילו למען מטרות חשובות וראוית.
כמה היה קשה להם לאבותינו לוותר על הרגלים נעימים.היו מוכנים בכל רגע במסע לחזור לסיר הבשר במצרים, גם במחיר עבדות. וכמה שזה אנושי, וכמה שזה מה שלרוב אנחנו עושים, אלא אם יש לנו תודעה ערה ואמונה חזקה בצדקת הדרך.או הבזק רגעי של אנרגיה ממקור לא ידוע, כמו זה שמשך אותי להישאר ערה הבוקר, למרות החושך והקור, להרוויח שעתיים של שקט והזדמנות לשבת ולכתוב את המילים האלה, לחשוב את המחשבות האלה ולהיות לזמן מה בתודעה שהיא מעבר ליומיום, כדי להרגיש שכל המרוץ שאחרי כן איננו סתמי.
בכל פעם שאני מכינה לחם אני מברכת פעמיים. פעם אחת רגע שלפני שאני שופכת את המים הפושרים על הקמח ומתחילה ללוש- זאת ברכת הרגע הזה  והזמנת השפע, הריפוי והאהבה שאני מבקשת להכניס לתוך הלחם ולכל מי שיטעם ממנו. הפעם השניה היא בזמן שאני יוצרת את הכיכרות או החלות, מה שקוראין "הפרשת חלה". במקור זוהי תרומה לכוהנים. אני מברכת באמצעות החתיכה הקטנה שאני מפרישה שלעולם נדע כי יש לנו יותר ממה שנדמה לנו, ושתמיד נדע להקדיש- מזמננו, מממוננו וממרצנו למען החיבור לנשגב, למען הנכחת הקדושה בחיינו.
את הפרשות החלה אני מניחה על אדן החלון במטבח, ומבט קצר לשם מראה לי את כל הסטוריית האפיה שלי מאז פסח שעבר. בביעור החמץ של הפסח הבא אני אשלים את המצווה ואשרוף אותן, את החלות הקטנות, שכל אחת מהן שונה ומיחדת, תזכורת לכל מעשי כל השנה, כל שבוע. זה מנהג שאימצתי ממרק רובין, רעי היקר האופה והגבן מראש פינה.
הבוקר עולה, זמן להעיר את הילדים ולמהר לצאת לבתי הספר, למסע לראש פינה.כבר יש לי תינוק על הציצי וכמו שזה נראה אצטרך גם אני לשאת את הבצק בטרם יחמץ, ולאפות אותו שם.
מלא הרפתקאות, מלא תשוקה,
יום נפלא.

נבטי גדילן לארוחת הערב

נבטי גדילן לארוחת הערב.

ביום שישי פגשתי את אברהם השכן על הטרקטור.
הוא איש נחמד ומנומס, ותמיד כשניגשים אליו כשהוא על הטרקטור, אפילו רק לומר שלום,
הוא מיד מכבה את המנוע. מה נשמע? מה שלומך? איך עומר עם העבודה החדשה?
אנחנו על הדרך ליד השדה של רפי הכוורן, שעכשיו כבר קוראים לזה "דבוראי" אם לא ידעתם, ולמה לא "דבשן" למשל?
רפי בא לבדוק את השדה שלו, שכל שנה בינואר הוא זורע בו תלתן ואח"כ מוכר אותו לאברהם בשביל הכבשים. השדה הזה נושק ממש לחלקה שלנו."שלנו", ניחא, של דפנה בעלת הבית, של מנהל מקרקעי ישראל, של אלוהים.
טוב, הפסקת סופי.
אשלח לכם בהמשכים,
ואחזור בתשוקה.

יקרים חזרתי בתשוקה להמשיך לכתוב.
בינתיים בהפסקת הסוף הספקנו לאכול(את הנבטים מהכותרת), לעשות אמבטיה ולרקוד ולשיר בקולי קולות ביחד עם אריאל זילבר ביוטיוב את "הנה אנו המיואשים".
סתם במקרה נזכרתי בו, וגיליתי שיש בו איזכורים תנכיים מדליקים כמו:
"איך כל הנביאים רדפו צדקה וחסד
ומה אני עם הרדיפות שלי אחר הכסף"
לה, לה, לה...

"אולי אני אצא לי מחר לטיול באופנים
ואעלה כמו אליהו בסערה לשמים"
 לה לה לה לה.....
הנה הלינק למי שממש בא לו. אחלה קצב.
http://www.youtube.com/watch?v=JdnKWkaht38

וגם גיליתי שהנבטים מהכותרת הם נבטי חוח עקוד ולא גדילן. ואיך גיליתי?
כי התקשרתי לאברהם ושאלתי אותו איך רפי קרא לצמח הזה . זכרתי איזה שם עממי , ויש לי אהבה לשמות עממיים.
אז אברם, כן ,בלי ה', במילא לא מבטאים אותה, (אולי פעם היא תחזור) הזכיר לי שרפי אמר "סינריה", שזה שם שבחיים עוד לא שמעתי.
אז שאלתי עכשיו באמצעות האוראקל האלקטרוני שלי את אלוהי האינטרנט מהי סינריה, וגיליתי שזהו קוץ שקוראים לו חוח עקוד, ושגבעוליו הצעירים לאחר קילוף טובים מאוד למאכל.

אז עכשיו נחזור לטרקטור ולפגישה שלנו (שלי ושל סופי כמובן)עם אברם ורפי הדבשן.
אז כשהחקלאים נפגשים על הדרך הם מדברים על בעיות של חקלאים ואחת הבעיות הגדולות שלהם הם עשבים שוטים והדברתם.
ואז הבטתי אל האדמה והצבעתי על נבטים רחבי עלים שסיקרנו אותי ושאלתי אותם: מה זה?
זה סינריה, אמר רפי, הקוצים הענקיים האלה,תרססי אותם מהר לפני שהם יגדלו לך כמו ג'ונגל ולא תדעי מה לעשות איתם.
אתה תרסס אותם אצלך, אמרתי לו, אני לא מרססת. ניסיתי להסביר לו שזה מסרטן ושזה לא בריא לאדמה, אבל לא היה עם מי לדבר. חבל, הוא דוקא איש נחמד, וקשה לי לגלות שגם אנשים נחמדים יכולים להיות אטומים בכל הנוגע לריסוסים כאן במושבה.

עברה לה שבת קסומה ,מלאה בניחוחות אהבה, והנבטים הקטנים שפזורים כאן בכל מקום, שסוף סוף יצאו אחרי הגשם הגדול, אחרי שחיכו בסבלנות אין קץ, מעטרים את האדמה החומה במעטה ירוק ורענן.
התפנקנו לנו במרחבי החצר, סופגים אהבה.
הוא צודק, רפי,
הסינריות האלה גדלות להן והופכות ליער של נפילים.
אם תבואו לכאן באביב תוכלו לראות יער עבות של קוצים, וכשמנקשים אותם זה כמו להסתובב ביער גשם עם מצ'טה ולהילחם . ואני בכל זאת לא ארסס.
והנה היום נפגשתי עם חברתי זוהר, ואנחנו מדברות הרבה על אוכל שאפשר לאסוף וללקט.
תמיד יש לה איזה שדה שגמרו לקטוף שאפשר ללכת ולאסוף-קישואים, תרד, שקדים,
ותמיד יש גם כדי לחלוק עם חברים.
ואז היא מספרת לי שעכשיו כל הנבטים הקטנים שגדלים הם רובם ככולם ראויים למאכל, ופשוט צריך ללכת ולקטוף ולאכול מלוא הפה, עם או בלי לימון , ובמיוחד היא הזכירה את נבטי הגדילן, וגם היא התכוונה בעצם לחוח עקוד, אבל היא עדיין לא יודעת.
רגע לפני שירד הערב לקחתי את סופי לאותו מקום ליד הגדר, טעמתי את הנבטים, וטעמם מתקתק ורענן,דומה לנבטי חמניות, ואספנו מלוא הקערה.
וככה, בארוחת הערב, היה לנו סלט עם נבטים שאלוהים גידל, ככה אומרת האמא הזקנה של אברם.
אולי אני צריכה לבוא אל רפי עם סלט מנבטי חוח , יכול להיות שאקבל בתמורה צנצנת דבש.

אז נשנה את הכותרת:
נבטי חוח עקוד לארוחת הערב.

ערב נפלא,
דריה

יום שבת, 1 בינואר 2011

משהו נוסף על נבטים וחכמת האגוזים .

יש לי טעויות של כותבת חדשה.
אחד הדברים שאני למדה על כתיבה שכזאת הגלויה לעיני רבים, הוא שכדאי לבדוק יותר ממקור אחד לפני שמעבירים מידע לציבור, בפרט כשמדובר באלוהי האינטרנט.
לא הייתי שקטה בעניין החוח העקוד .
בבדיקה נוספת הבנתי שמדובר בכל זאת בגדילן  מצוי.מקור הטעות הוא בעובדה שבשמות עממיים לצמחים משתמשים לעיתים באותו שם לצמחים שונים. אכן גם החוח העקוד נקרא סינריה בפי העם, אלא שנבטיו מבקיעים יותר מאוחר.
כנראה לכן לא שיניתי בסופו של דבר את הכותרת...
 מאז שכתבתי אני מלקטת נבטים בכל הזדמנות, ובין נבטי הגדילן מצאתי גם את נבטי החרדל החריפים ואת נבטי סלק הבר ששמו העממי בק'ילה.כולם אצלי בצלחת בהנאה רבה ועוד היד נטויה. בקרוב אהיה אמונה יותר על הכלים במדיה הזאת אז אעלה גם תמונות. הם כל כך יפים הנבטים האלה.
שני העלים הראשונים הם תמימים, חלקים, דומים בהרבה מינים שונים,כמו תינוקות שדומים זה לזה-כך אומר עומר.ומיד אחריהם מופיעים העלים האופיניים לכל צמח.
בכל הזדמנות מלבד בשבת.
איכשהו העניין הזה שלא לקטוף ולא לעקור בשבת מרגיש לי נכון.
אני לא חכמה גדולה בתורה, אבל המילה "חילול " כשהיא בהוראת חילול שבת מתקשרת למשמעות של לחולל,
לייצר משהו חדש. לנתק את הפרי מהעץ, לעקור צמח מהשורש זה לשנות משהו דרמאטי.
בשבת אני שואפת לקבל את מה שיש ולהנות. להניח לדברים במקומם.

החזרה בתשוקה , כלומר בעצם זה שיצרתי  את הקונספט הזה ,קיבלתי אותו על עצמי ועכשיו אני מחפשת אותו בכל דבר.זה משהו גדול להודות עליו, כי לשמור בראש כל הזמן איך להיות בתשוקה זאת עבודה רוחנית אמיתית. ואיך שהגיע לי השם הזה בהבזק של רגע, לא יאומן.
אבא שלי, שהוא איש זן, כתב ספר על ,נו טוב, הארה*, ואומר שם שהיא מגיעה ברגע, ללא הכנות מוקדמות, ויכולה להיות של כל אחד. אני מזדהה, אף על פי שזאת עדיין לא הארה.
ישבתי בלילה של יום חמישי, בנחת של סוף סוף היום, עם הספר שאני קוראת ועם קערת פקאנים שאספתי מתחת לעץ בגינה. חשבתי לקרואולפצחבוזמניתכדילאלהפסידזמניקר.
התחלתי לפצח וראיתי שזה לא לעניין, ושאני צריכה למצוא שיטה יעילה ואז אוכל להוסיף תוך כדי את הקריאה.
למרות שכבר הצלחתי יומים קודם לעשות זאת, אלוהים יודעת איך.
תוך כדי נסיונות שונים בפיצוח נגלה לי עולם מלא. זה קרה לאט לאט, וזה הצריך את מירב תשומת הלב שלי. נכנסתי למדיטציה, העולם מסביב נעלם. הנחתי לתשוקת הקריאה והתמקדתי באגוזים, שמלכתחילה היו רק עוד משהו לעשות כדי לא להשחית את זמני היקר בקריאה בטלה.
גיליתי למרבה הפתעתי שכשבוחנים את האגוז בתשומת לב אפשר לגלות את המבנה הפנימי שלו, ושאם מוחצים אותו במפצח  פשוט כזה שדומה בצורתו לפלאייר בדיוק בקו ההפרדה בין שני החצאים הוא גם נשבר בקלות, גם נקלף בקלות יחסית, וגם החצאים נשארים לרוב שלמים.
נמלאתי אושר והתפעמות.למדתי משהו חדש במקום שלא ציפיתי .
חזרה בתשוקה או לא חזרה בתשוקה?
בעצם זה כך בכל דבר ודבר, ותמיד העמקה בפרטים מגלה עולמות חדשים.
בחשיבה הרגילה שלי ישר חשבתי איך אני מאתגרת את הילדים שלי בפיצוח יעיל של פקאנים.
אחר כך עזבתי את זה ואמרתי לעצמי- כל אחד והעניין שלו, כל אחד מוצא את אלוהים במקום שונה. ועכשיו אני חושבת שפשוט אתן להם לקרוא ושיקבלו השראה אם הם רוצים.

חשבתי גם לספר על מעמד מיוחד שהיינו בו היום , ליד עץ מיוחד שחיינו כרוכים בחייו.
אולי בפעם הבאה או בפעם אחרת, כי עייפתי, ומחר יום חדש, שבוע חדש, שנה חדשה, עשור חדש.

שנה אזרחית ברוכה ופוריה,
מלאת תשוקה
אמן
תודה לך אמא אדמה, על הפקאנים ועל הנבטים ועל הזית והאלה על המצוק הצופה לכנרת.

דריה.