התאהבות
ברוכים השמיים, נפל עלי חסד מופלא-
להיות שוב מאוהבת, לחוות, להרגיש, להתבונן בזה, לכאוב את זה, לצחוק על זה, ואפילו לבקש שזה כבר יעבור...
ראשית לעניין ברוכים השמיים-
קיבלתי מסר מחבר קרוב שסידר לי את העניין שטורד פעמים את מנוחתי- איך להתייחס לכח המסתורי הגדול הזה שאנחנו קוראים לו אלוהים- בזכר או בנקבה? ואם בוחרים בזכר אז לא בוחרים בנקבה, והפוך, ולהזכיר שניים זה נהיה מסורבל. בעברית שלנו כנראה יש כזאת חשיבות למין עד כי אין נטיית שם ופועל שמכילים את שני המינים. עניין לענות בו.
אז החבר שלי, ירח מחייך אקרא לו, כי הוא עכשיו בעניין של נון אטצ'מנט לשמות ותארים שהיו לו כל החיים, כותב שאלוהים הם רבים,והוא צודק גם ברמת העברית, ושטוב להתייחס אליהם כרבים. אז במקום "ברוך השם" אני אומרת מעתה "ברוכים השמיים", ונחמד לי גם עם משחק המילים .
אז, התאהבות, דיווח מתוך התרחשות.
אני באמת מרגישה מבורכת על הזכות הלא מובנת מאליה הזאת לחוות חוויית קיצון אנושית זאת, שכתרו לה כתרים, שהחריבה ערים,שערפה ראשים, שיצרה לבבות דאובים שהפיקו מרגליות שירה סיפור וציור לאורך דורות רבים, שאין כדוגמתה טוטאלית ועוצמתית- וכל זה באופן לגמרי טבעי, ללא שום סם משנה תודעה, והתפוגגות ההשפעה לוטה בערפל. לעתים קוראים לזה "אי שפיות זמנית". יורם יובל בספר שלו "מה זאת אהבה" מנסה לשפוך אור ביוכימי על התופעה הנפשית המופלאה הזאת.
ולמרות שקוראים לה התאהבות , נוצרת במצב הזה כזאת תלות במושא האהבה עד כי זה מרחיק את התופעה מהמונח "אהבה", ולכי תסבירי מה זאת אהבה...
ויחד עם כל הבעייתיות שבה, מהיותי חובבת תשוקות, זאת תופעה שאני שמחה לחקור ולהתנסות בה.
אז ישנה המתנה העצומה שזה בכלל קורה- שמישהו שהתאהבתי בו התאהב בי בחזרה באופן הדדי לגמרי. זה כל כך לא מובן מאליו. כל הסרטים שלי בנערות ואח"כ כאישה צעירה נסבו סביב אהבות נכזבות, היותי דחויה, היותי הדוחה, אוף, לא נעים. והנה כאן, זיקוקים ושפריצים, זה קרה, בלי בכלל להתאמץ. פשוט זיהינו אחד את השני. נשמות תאומות, מהדהדות כל כך עמוק וחזק אחת את השניה. נדמה, לי, אם כי אני לא משוכנעת, שיש כאן שני רבדים שונים. הרובד של ההתאהבות, והרובד של החיבור הנשמתי.
אז שבועיים התכתבנו מכתבים נוטפי ערגה וקסם, שופכים את ליבנו הפתוח, הרוטט , חושפים, מתענגים על ההתעוררות הזאת של הלב. עומר אהוב ליבי נוכח ותומך- מתבונן בתופעה הזאת וברור לו שזה יהיה עוול גדול לחסום את זה. זאת המתנה המופלאה של הזוגיות הפתוחה המחוייבת. מותר להתאהב במישהו אחר, מותר לחוות, מותר אפילו ללכת עם זה עד קצה החווייה(לפחות מבחינתי, וכמובן שיש פה גם צד שני, וכאן העניינים נהיים יותר מורכבים) - כי אנחנו בוטחים בבית שאנו אחד עבור השני, ושנחזור. וכשנחזור, נחזור נוצצים וזוהרים יותר בנגוהות אינסוף של אהבה רבה. ויחד עם זה, אין תעודת ביטוח. זאת הדרך המופלאה שבחרנו לצעוד בה. היא לא מתאימה לכולם, אבל אולי הסיפור הזה מעורר השראה לאלה שתוהים לגבי דרכם בזוגיות.
אתמול סופסוף נפגשנו. קשה לתאר במילים. בעיקר חיבוק ארוך ארוך ארוך של הלבבות הפועמים האלה , שיוצרים ויברציה כל כך חזקה שלעתים משבשת את כושר הביטוי, לעיתים כמעט חזקה מכדי להכיל.
אני מביטה בכוכבים ושואלת- האם זה אמיתי? ועונה לעצמי, כן, זה אמיתי!
מאחר שבאמת לא ברור אם יש או אין מקום כאן למימוש הפיזי של התשוקה הזאת להתאחד, וזה דבר שנצטרך לברר אותו לאט ובזהירות, כי בצד השני יש משפחה ויחסים שאינם מוגדרים כפתוחים כרגע, נשארנו ברטט של הלב. נשארנו בחיבוק, בהתגפפות עדינה ורכה, בנשיקות מרפרפות. וואוו, כמה עוצמה יש בזה. דווקא מכיוון שנשארים עם התשוקה ורוכבים על הגל שלה, מבלי להתחבר ואז להתנפץ במעבר אל המימוש המיני הפיזי.
אחר כך פרידה. כמה מתוק ומריר הכאב. בלילה הלב שלי נקרע. חשתי כאב חזק בחזה, בכיתי. כאב של היקרעות מעל הנשמה האהובה. עומר היה שם, הכין לי תה, ליטף את לחיי, היה עד לי. איזה עוצמות. אני לא פוחדת מזה, אבל לרגעים ביממה האחרונה אמרתי לעצמי- טוב די, כואב מדי, שזה יעבור כבר, ואוכל שוב להיות משוחררת להכבלים האלה של הלב. זה בלתי נתפס. ואז אני תופסת את עצמי ואומרת לי: נו בחייך, ככה? את מוותרת על החווייה המופלאה הזאת ורוצה שהיא כבר תחלוף? כי קצת קשה? לא קצת, הרבה! זה כמו להיות מכורה לסם, וההרגעה יכולה לבוא רק במנה נוספת- של מגע, של חיבוק, של אישור האהבה מהצד השני.הלזאת תיקרא אהבה? ומה זה בכלל? למה זה טוב? אלוהים, למה בראתם תופעה כזאת?
כדי שיהיה יותר מעניין. לשם התשוקה.
ברוכים השמיים, נפל עלי חסד מופלא-
להיות שוב מאוהבת, לחוות, להרגיש, להתבונן בזה, לכאוב את זה, לצחוק על זה, ואפילו לבקש שזה כבר יעבור...
ראשית לעניין ברוכים השמיים-
קיבלתי מסר מחבר קרוב שסידר לי את העניין שטורד פעמים את מנוחתי- איך להתייחס לכח המסתורי הגדול הזה שאנחנו קוראים לו אלוהים- בזכר או בנקבה? ואם בוחרים בזכר אז לא בוחרים בנקבה, והפוך, ולהזכיר שניים זה נהיה מסורבל. בעברית שלנו כנראה יש כזאת חשיבות למין עד כי אין נטיית שם ופועל שמכילים את שני המינים. עניין לענות בו.
אז החבר שלי, ירח מחייך אקרא לו, כי הוא עכשיו בעניין של נון אטצ'מנט לשמות ותארים שהיו לו כל החיים, כותב שאלוהים הם רבים,והוא צודק גם ברמת העברית, ושטוב להתייחס אליהם כרבים. אז במקום "ברוך השם" אני אומרת מעתה "ברוכים השמיים", ונחמד לי גם עם משחק המילים .
אז, התאהבות, דיווח מתוך התרחשות.
אני באמת מרגישה מבורכת על הזכות הלא מובנת מאליה הזאת לחוות חוויית קיצון אנושית זאת, שכתרו לה כתרים, שהחריבה ערים,שערפה ראשים, שיצרה לבבות דאובים שהפיקו מרגליות שירה סיפור וציור לאורך דורות רבים, שאין כדוגמתה טוטאלית ועוצמתית- וכל זה באופן לגמרי טבעי, ללא שום סם משנה תודעה, והתפוגגות ההשפעה לוטה בערפל. לעתים קוראים לזה "אי שפיות זמנית". יורם יובל בספר שלו "מה זאת אהבה" מנסה לשפוך אור ביוכימי על התופעה הנפשית המופלאה הזאת.
ולמרות שקוראים לה התאהבות , נוצרת במצב הזה כזאת תלות במושא האהבה עד כי זה מרחיק את התופעה מהמונח "אהבה", ולכי תסבירי מה זאת אהבה...
ויחד עם כל הבעייתיות שבה, מהיותי חובבת תשוקות, זאת תופעה שאני שמחה לחקור ולהתנסות בה.
אז ישנה המתנה העצומה שזה בכלל קורה- שמישהו שהתאהבתי בו התאהב בי בחזרה באופן הדדי לגמרי. זה כל כך לא מובן מאליו. כל הסרטים שלי בנערות ואח"כ כאישה צעירה נסבו סביב אהבות נכזבות, היותי דחויה, היותי הדוחה, אוף, לא נעים. והנה כאן, זיקוקים ושפריצים, זה קרה, בלי בכלל להתאמץ. פשוט זיהינו אחד את השני. נשמות תאומות, מהדהדות כל כך עמוק וחזק אחת את השניה. נדמה, לי, אם כי אני לא משוכנעת, שיש כאן שני רבדים שונים. הרובד של ההתאהבות, והרובד של החיבור הנשמתי.
אז שבועיים התכתבנו מכתבים נוטפי ערגה וקסם, שופכים את ליבנו הפתוח, הרוטט , חושפים, מתענגים על ההתעוררות הזאת של הלב. עומר אהוב ליבי נוכח ותומך- מתבונן בתופעה הזאת וברור לו שזה יהיה עוול גדול לחסום את זה. זאת המתנה המופלאה של הזוגיות הפתוחה המחוייבת. מותר להתאהב במישהו אחר, מותר לחוות, מותר אפילו ללכת עם זה עד קצה החווייה(לפחות מבחינתי, וכמובן שיש פה גם צד שני, וכאן העניינים נהיים יותר מורכבים) - כי אנחנו בוטחים בבית שאנו אחד עבור השני, ושנחזור. וכשנחזור, נחזור נוצצים וזוהרים יותר בנגוהות אינסוף של אהבה רבה. ויחד עם זה, אין תעודת ביטוח. זאת הדרך המופלאה שבחרנו לצעוד בה. היא לא מתאימה לכולם, אבל אולי הסיפור הזה מעורר השראה לאלה שתוהים לגבי דרכם בזוגיות.
אתמול סופסוף נפגשנו. קשה לתאר במילים. בעיקר חיבוק ארוך ארוך ארוך של הלבבות הפועמים האלה , שיוצרים ויברציה כל כך חזקה שלעתים משבשת את כושר הביטוי, לעיתים כמעט חזקה מכדי להכיל.
אני מביטה בכוכבים ושואלת- האם זה אמיתי? ועונה לעצמי, כן, זה אמיתי!
מאחר שבאמת לא ברור אם יש או אין מקום כאן למימוש הפיזי של התשוקה הזאת להתאחד, וזה דבר שנצטרך לברר אותו לאט ובזהירות, כי בצד השני יש משפחה ויחסים שאינם מוגדרים כפתוחים כרגע, נשארנו ברטט של הלב. נשארנו בחיבוק, בהתגפפות עדינה ורכה, בנשיקות מרפרפות. וואוו, כמה עוצמה יש בזה. דווקא מכיוון שנשארים עם התשוקה ורוכבים על הגל שלה, מבלי להתחבר ואז להתנפץ במעבר אל המימוש המיני הפיזי.
אחר כך פרידה. כמה מתוק ומריר הכאב. בלילה הלב שלי נקרע. חשתי כאב חזק בחזה, בכיתי. כאב של היקרעות מעל הנשמה האהובה. עומר היה שם, הכין לי תה, ליטף את לחיי, היה עד לי. איזה עוצמות. אני לא פוחדת מזה, אבל לרגעים ביממה האחרונה אמרתי לעצמי- טוב די, כואב מדי, שזה יעבור כבר, ואוכל שוב להיות משוחררת להכבלים האלה של הלב. זה בלתי נתפס. ואז אני תופסת את עצמי ואומרת לי: נו בחייך, ככה? את מוותרת על החווייה המופלאה הזאת ורוצה שהיא כבר תחלוף? כי קצת קשה? לא קצת, הרבה! זה כמו להיות מכורה לסם, וההרגעה יכולה לבוא רק במנה נוספת- של מגע, של חיבוק, של אישור האהבה מהצד השני.הלזאת תיקרא אהבה? ומה זה בכלל? למה זה טוב? אלוהים, למה בראתם תופעה כזאת?
כדי שיהיה יותר מעניין. לשם התשוקה.
